אושווינצים - Oswiecim

אושווינצים היא עיר שעברה תהפוכות ואסונות. במאות ה-11 ו-12 הייתה ידועה כמבצר. ב-1179 העבירה המלך קאז'מייז' לרשות נסיכי שלזיה עילית. בראשית המאה ה-14 הייתה תלויה בצ'כיה וב-1357 נמכרה לידי מלכי פולין. בהמשך סופחה לאוסטריה ושוב לפולין. העיר התפתחה עד מלחמת העולם ה-1 ואחר כך קפאה על שמריה. במאה ה-19 הייתה העיר לצומת מסילות ברזל וכבישים.
יהודים ראשונים הגיעו לאושווינצים ב-1564. מספר היהודים הלך וגדל, דבר שלא נשא חן בעיני הפולנים. היהודים סבלו מגזירות, מהטלות מיסים ואיסורים וגם מעלילות שווא. היהודים התפרנסו מהירידים שנערכו באזור ורבים מהם היו סוחרי בקר וקצבים וגם יצרני כפפות פרווה.
התפתחות הישוב היהודי נבלמה מידי פעם. אושווינצים נהרסה כליל בימי המלחמה עם השבדים ב-1656. שלוש שריפות גדולות פקדו את העיר: ב-1881,1863 וב-1901. לאחר כל שריפה נשארו יהודים רבים ללא קורת גג והנזק ברכוש היה כבד. ב-1890 היו בעיר 3,063 יהודים מכלל האוכלוסייה שמנתה 5,414 נפשות. תקופת השיא של מספר היהודים בעיר הייתה ב-1910 בה נפקדו 5,358 יהודים מכלל 10,126 התושבים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 היו רוב יהודי העיר חסידים, בעיקר חסידי צאנז. לקראת סוף המאה גילו יהודים פעילות פוליטית וב-1892 היו 11 יהודים מתוך 31 כלל נבחרי מועצת העיר. למרות התנגדות האדמו"רים הופיעו ראשוני הציונים.
לאחר ארבע שנות סבל במלחמת העולם הראשונה סבלו היהודים מפרעות ושוד שנטלו בהם חלק גם חיילים מחיל המצב הפולני.
בין שתי מלחמות העולם היה המצב הכלכלי קשה והג'וינט סייע בהלוואות לנצרכים. תקופה זו הצטיינה בפעילות מוגברת של שני המחנות: חסידים וארגונים ציוניים. כוחם של הציונים הלך וגבר.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה אוירה לא נעימה בעיר: תעמולה אנטי יהודית, כרוזים ועלוני פלסתר, מכות לעוברי אורח. אושווינצים הופצצה ב-1 בספטמבר 1939. בעקבות ההפצצות החלה מנוסה גדולה של תושבים מזרחה. למרות הקשיים שבו רבים לבתיהם. בכל תקופת המלחמה היה מתח בין היודנראט באושווינצים ליודנראט המרכזי בסוסנוביץ בראשות מונייק מארין. התושבים פונו למקומות אחרים אך גורלם היה כשל המקומיים.

באושווינצים התגוררו בני משפחת ברגר אשר הגיעו מרוסיה. אחד מבניהם פלטיאל ברגר נשא לאישה את גיטל פרידליך מילן. בשנת 1915 עזבה המשפחה לגרמניה והשתקעה בברלין.
באושווינצים נולדו 9 ילדיהם:

הרציג - נספה בשואה סבינה שינדל - עלתה לארץ עם בנה גרשון (גרשון גלעד). לאו משה לייב - נשא לאישה את פאולה לבית בילדנר, עלה לארץ, חי בחיפה והיגר לגרמניה. ילדיו צבי ברגר וביני ברגר-בלום. דוד - איבד את אשתו ובנותיו בשואה. עלה לארץ וסיים את חייו באופן טרגי. מרתה - נישאה ללוץ בוכהולץ-עציון. הם עלו לארץ והיו חברי קיבוץ יגור והם הוריהם של גד עציון וחיה/ עדי עציון-זק. מנדל-
מונייק נעלם בארגנטיה. רוזה – נפטרה ממחלה בגרמניה. אלו-אהרן – נספה בשואה. חיים – נשא לאישה את רות לבית ווליצר. הם עלו לארץ, הקימו משפחה בקיבוץ מעברות והם הוריהם של נדב בצר ותרצה ברגר-פסקין. אימם של התשעה, גיטל פרידליך עלתה לארץ וקבורה ביגור.
הרציג - נספה בשואה
סבינה שינדל - עלתה לארץ עם בנה גרשון (גרשון גלעד).
לאו משה לייב - נשא לאישה את פאולה לבית בילדנר, עלה לארץ, חי בחיפה והיגר לגרמניה. ילדיו צבי ברגר וביני ברגר-בלום. דוד - איבד את אשתו ובנותיו בשואה. עלה לארץ וסיים את חייו באופן טרגי.
מרתה - נישאה ללוץ בוכהולץ-עציון. הם עלו לארץ והיו חברי קיבוץ יגור והם הוריהם של גד עציון וחיה עדי עציון-זק.
מנדל מונייק - נעלם בארגנטיה.
רוזה – נפטרה ממחלה בגרמניה.
אלו-אהרן – נספה בשואה.
חיים – נשא לאישה את רות לבית ווליצר. הם עלו לארץ, הקימו משפחה בקיבוץ מעברות והם הוריהם של נדב בצר ותרצה ברגר-פסקין.

המכתב של אהרן קראקוער לאחיו שלמה אחרי המלחמה

ב"ה 26.12
שלמה היקר!
סוף סוף מכתב ממך. כבר לא ידעתי מה לחשוב, כולם כותבים ורק אתה לא. אני לא יכולתי לכתוב אליך כי לא ידעתי את הכתובת. קודם כל ברכת מזל טוב לבבית לכך שהתחתנת ולבתך האהובה. כתוב לי בבקשה מאיפה אשתך באה.
לגבי אני יכול לכתוב לך שאני עברתי הרבה מאוד. אני בעצמי לא יודע איך נשארתי בחיים. אני יכולתי ממה שעבר עלי לכתוב ספר שלם. כשתהיה לי פעם הזכייה להיות בארץ ישראל, אני אספר לך הכול. אני אכתוב לך איך היטלר חיסל את כל המשפחה שלנו.
במרץ 40 אסרו את מענדעלי ולקחו אותו לברלין. הוא ישב שנתיים ואחרי שהשתחרר שלחו אותו לפיאסקי ליד לובלין ומשם אחרי 6 חדשים שלחו אותו למיידנק ומאז שום סימן. את האמא היקרה ביולי 42 שלחו לאושוויץ, את האבא היקר באוגוסט 43 לאושוויץ ואת מאנציה היקרה בסוף 43 גם לאושוויץ. כנראה היא עוד הייתה באושוויץ בינואר 45 אבל כשהרוסים התקרבו, פינו את כל המחנה לעומק גרמניה ובדרך ירו ב- 90%.
משלום קיבלנו דואר אחרון ב- 1941. הדוד וולף עם סאלא נורו ב- 15.5.42 בזאבנא. הדודה לאטע בפברואר 43 לאושוויץ, העני הקטנה בסוף 43 גם לאושוויץ. נחמיה ושלאמעק נפטרו במחנה. יעטקא ושאול לאושוויץ, ערנא והילדים לאושוויץ. עם יהושע והדוד זאגורסקי הייתי כל הזמן במחנה ביחד, ולדאבוננו כולנו רעבנו. הדוד נפטר ביולי 44 ויהושע המסכן נלקח באוגוסט 44 עם טרנספורט של חולים כנראה לאושוויץ ומאז שום סימן. אותי 4 שבועות אח"כ שלחו עם טרנספורט לגערליץ ושם הייתי כבר עד סוף המלחמה. ב-8 במאי, בדיוק ביום ההולדת שלי, אחרי עוד הרבה צרות, תודה לאל סוף סוף שוחררתי. אחרי השחרור לא יכולתי ללכת על רגלי, שקלתי אולי 40 קילו. שכבתי אז 6 שבועות בבית חולים גרמני בגערליץ, אח"כ 4 שבועות בקאטוביץ ואח"כ 4 שבועות ביאסט להבראה. עכשיו אני מרגיש תודה לאל בסדר גמור, אני נראה בסדר. הייתי צריך לנסוע לזקופנה כי הרופא שלי, ד"ר סטאווארסקי אמר לי שאני צריך רק אויר טוב אבל לדאבוני אני לא יכול להרשות לעצמי.
מהבתים היה לי עד עכשיו רק עגמת נפש. ביאבוז'נו לא עשיתי בהתחלה שום דבר כי לא היה לי ראש לזה, ועכשיו עושים לי קשיים. עבור הבית בקאטאוויץ קיבלתי עד עכשיו 1500 ? שזה בערך 3 דולר.
באפריל 42 גירשו את הברגרים מקוואצאלא לקשאנוב. הם לא יכלו אז לקחת איתם כלום והאמא היקרה הלוותה אז לגב' ברגר 1000 מרק מחושב כ- 60 דולר – הדולר היה אז 16 מרק. גב' ברגר הייתה אמורה אז לכתוב לילדים שלה שיחזירו את הכסף לך. אבל לדאבוננו לקחו את הברגרים יחד עם האמא היקרה מייד אחר כך. תכתוב לברגרים ובודאי הם ישלחו לך את הכסף. עם הבן של הברגרים הייתי 18 חדשים ביחד במחנה. אותי שלחו אז משם ואני לא יודע מה קרה איתו. עוד דבר אחד שלמה היקר. חיים קראקוער הייתה לו קרקע בארץ ישראל, נדמה לי במפרץ חיפה. אנחנו היורשים היחידים. אתה צריך להתעניין אולי אפשר לעשות משהו.
שלמה היקר, אני כותב את המכתב הראשון אחרי המלחמה. אתה לא יכול לתאר לעצמך באיזה מצב אני מוצא את עצמי. מחוץ לכך שאני שבור פיזית, מבחינה נפשית אני לגמרי שבור. אני חי בלי משפחה, בלי חברים ובלי מכרים. אני מרגיש כל כך בודד שאתה בקושי יכול לתאר לעצמך. יש לי לעיתים קרובות טענות לד' למה בדיוק אני היחיד מהמשפחה שהיה לו מזל להישאר בחיים. החיים לא משמחים אותי, אני מבין רק עכשיו את המובן האמיתי של "טוב שלא נברא משנברא". להרוויח אני כמעט שלא מרוויח כלום. אני חי ממה שהיה לי המזל לקבל חזרה מכל מיני גויים, חלק ממה שהיה לנו אצלם. בכל זאת אל תשלח לי חבילות כי יש לי עוד לתקופת מה לחיות. אני הייתי מבקש ממך שתשלח לי עיתונים עבריים ואם אפשר הרבה.
שלמה היקר, האם אפשר לקחת בחשבון שיהיה סרטיפיקט בשבילי ממך או ממישהו מהמשפחה שלנו? הייתי מאוד רוצה לנסוע לארץ. אני כותב את המכתב באותו יום שקיבלתי את שלך. אני מבקש ממך שגם מייד תכתוב, וקצת בפירוט עליך, אשתך החביבה והילדה וכל המשפחה שלנו.

להיום ברכות,
ARON