צילה אלעזר, 22 ביולי 2004
צילום: אורי מרשנסקי
לא הייתי צריכה לנסוע לפולין כדי להבין שמקומנו כאן. מה שכן הבנתי רק בפולין הוא, שאם את השורשים שלי אני מבקשת, פולין היא לא הכתובת.
נסענו לשם חבורה של בני דודים מצד אבי, כולם צאצאיו של "אב קדמון אחד", יעקב שלום פרידליך, כדי להתחקות על עברנו, לנגוע במקומות שהצמיחו את המשפחה שלנו על ענפיה השונים. רצינו לחוש את הארץ שבמקרה הטוב הקיאה את משפחתנו מתוכה ובמקרה הרע איפשרה את כיליונה.
אם עברנו כמשפחה היה היעד שרצינו לכבוש, אז הגנרל שעמד מאחורי ההסתערות וקבע את האסטרטגיה שלה היה הבת-דודה שלנו רותי. שבועות ארוכים עשתה רותי, שתהיה לנו בריאה, בתכנון המבצע. היא שהגתה את הרעיון, והיא שהוציאה אותו אל הפועל. היא עשתה לו נפשות במשפחה שלנו, תימרנה בין כולם לוח זמנים נוח לרובנו, התקשרה עם חברות נסיעות, מצאה לנו את המדריכה, תיכננה את המסע לפרטיו, בילתה שעות בחיק האינטרנט לצורך הבירורים השונים, הפיצה חוזרים ועדכונים בין כולם, ישבה שעות בטלפון וחיברה מי יודע כמה אי-מיילים. וכך, מקץ כשנתיים של הכנות, מצאנו את עצמנו בנמל בן-גוריון, אסירי תודה לרותי על מפעלה הגדול ועדיין לא מאמינים שזה באמת קורה, שאנחנו באמת בדרך לשם. רותי עשתה את זה, היא לקחה אותנו למסע החיפוש אחרי עקבותיו של יעקב שלום פרידליך בפולין.
חששות רבים ליוו אותי בנסיעה לשם. לא ידעתי איך אגיב לארץ הטעונה הזאת, מה יעבור עלי אחרי הביקור הבלתי-נמנע במה שנשאר ממחנות ההשמדה. קיבלתי את עצתו של בן דודי ואימצתי לעצמי גישה של "היסטוריון": אני מתבוננת ומתרשמת, אך נמנעת מהזדהות רגשית. זאת היתה עצה טובה.
שמונה ימים הסתובבנו שם: היינו בוורשה, בביאליסטוק,
בטיקטין (טיקוצ'ין), בקטוביץ' ובקרקוב ובנותיה, ביניהן העיירה אושוויינצ'ים, שם נולדו כמה מבני משפחתנו, ואבי, ישראל פרידליך, ביניהם. בהדרכתה של יעל, צעירה פולנייה שהיתה ליהודייה וישראלית, ביקרנו בכל האתרים המתבקשים, במה שנשאר מגטו ורשה וממחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ, בבתי קברות ובבתי כנסת ששוקמו ובעיירות וכפרים שלא נשאר בהם זכר לחיים היהודיים שפרחו שם. היינו קבוצה מגובשת – כולם בני משפחה אחת ובני אותו דור - חבורה מלאת מוטיבציה וסקרנות לראות במו עינינו את הדברים שקראנו ושמענו עליהם. במקרה שלנו אפשר לומר שהמדריכה התפרצה לדלת פתוחה – היינו קשובים ומתעניינים, לא היה בינינו אף לא "עושה-צרות" אחד ואף לא מאחֵר כרוני אחד, כולם התנהגו יפה, התייצבו בזמן ואפילו, למרות גילנו המתקדם, עמדו בגבורה במאמץ הפיזי שהיה כרוך בשיטוטים היומיומיים, בגשם או בשמש, מאתר לאתר משבע וחצי בבוקר עד תשע בערב, בין עצירה לעצירה של המיניבוס הצמוד שהיה לנו. הביקורים הותירו אותנו מלאי רשמים, אך הואיל והאתרים המפורסמים וקורותיהם תוארו כבר לפרטי פרטים טובים בידי ומנוסים ממני, בחרתי אני לתאר כאן את מסע ההתחקות שלנו אחרי עברנו כמשפחה: מה חיפשנו ומה מצאנו.
את ראשית המסע האישי הזה שלנו ציין הביקור בטיקטין (טיקוצ'ין), העיירה שבה גרה משפחת אביו של טוביה, בן זוגה של אחת מבנות הדודה שהיו אתנו בקבוצה. בטיקטין חיפשנו ומצאנו את בית סבו ואת בית דודו.
מכל יהודי העיירה הזאת ניצלו שבעה-עשר, וביניהם אביו של טוביה ודודו. ב-25 באוגוסט 1941 הצטוו היהודים להתייצב בשש בבוקר בכיכר השוק של העיירה, בטענה שהם יועברו לגטו ביאליסטוק. מנחם - אביו של טוביה - אשתו ותינוקת בת חצי שנה שהיתה להם, ואחיו – משה - ואשתו וילדתם בת הארבע, יצאו ככל היהודים אל מקום הריכוז. כשעמדו בפתח הבית נוכח מנחם שהוא שכח את הסרט הלבן עם המגן-דוד. הוא נכנס שוב הביתה להביא אותו, והאחרים חיכו בחוץ. הוא חיפש את הסרט ולא מצא אותו, ולא ידע שהעיכוב הזה הציל את חייו. כשיצאו שוב כולם אל מקום הריכוז, הגיעו לאוזניהם מכיכר השוק הצעקות והגערות הגסות של הגרמנים, והן הבהילו אותם מאוד. בו ברגע גמלה במנחם ובאחיו ההחלטה שאסור להם להתייצב במקום המיועד, ושעל כל בני המשפחה לברוח ומיד.
זו היתה בריחה חפוזה ולא מתוכננת. הם לא ידעו לאן ללכת, ובצר להם נכנסו לשכן ידיד לבקש את עצתו. האיש לא ידע מה לעוץ להם, אך תוך כדי דיבור בא בנו וסיפר שראה שהגרמנים ציוו על הנשים והילדים לחזור לבתיהם, ולקחו את הגברים. עצת השכן היתה אפוא שהנשים והילדות יחזרו הביתה, ושהם יסתלקו מיד מהעיר. האחים החליטו לשמוע לעצתו. שתי הנשים והילדות חזרו הביתה, והם נמלטו על נפשם, במחשבה שיצליחו איכשהו לחלץ גם אותן אחר כך. איש לא העלה על דעתו מה הועידו הגרמנים לכל אלה שהם שלחו לבתיהם ממקום הריכוז. האחים שמו פעמיהם לשדות, נתפסו בעקבות הלשנה, הועברו לגטו ביאליסטוק, ברחו גם ממנו ובסופו של דבר שרדו בנדודים ממחבוא למחבוא והודות לעזרתם של איכרים פולנים אמיצים וטובי לב. את כל היהודים שנשארו בטיקטין, ביניהם שתי הנשים והילדות של האחים מנחם ומשה, העלו הגרמנים על משאיות והובילו אותם, לא לגטו ביאליסטוק כמובטח, אלא ליער לופוחבה הסמוך לעיירה, שם הם נורו אל תוך בורות שנחפרו מבעוד מועד בידי שבויים רוסים. שלושה בורות נחפרו שם, והם מסומנים היום בגדרות ובמצבות שמנציחות את שואת יהודי טיקטין. אנחנו עמדנו ליד שלושת הבורות שאל תוכם הם נורו.
אביו של טוביה, שהיה עורך-דין במקצועו ועסקן ציוני, הכיר אחרי המלחמה את אמו של טוביה, פֶּטָה, שאיבדה אף היא בעל ועבדה כרופאה עצירה באושוויץ. השניים נישאו, הקימו משפחה ועלו עם שני בניהם הקטנים, טוביה ואחיו, לארץ. מה רבה היתה התרגשותנו כשהתברר לנו, כעבור שבוע, בארכיון להיסטוריה יהודית בוורשה - שם עשינו בירורים מקיפים על גורל בני משפחתנו בפולין בתקופת השואה - שהוריו של טוביה הכירו זה את זה כשאמו מסרה עדות על שהותה באושוויץ, ומי שקיבל ממנה את העדות היה לא אחר מאשר אביו, שהתאהב בה באותו מעמד. הסיפור הרומנטי הזה ריגש עד דמעות את המדריכה הצעירה שלנו, שהיתה לנו לפֶה במשך כל המסע, והיא שמצאה את העובדה הזאת במסמכים שהיו במכון.
את בית סבו ודודו של טוביה שבטיקטין מצאנו לפי כתובת שהיתה לו. הפעם זה הצליח, אך במסע חיפושים כזה לא תמיד אפשר לסמוך על כתובת, כפי שהתברר לנו בהמשך, כי שמות של רחובות רבים שונו, וכתובות שהיו יפות בעבר אינן תקפות עוד. במקרה הזה היתה הכתובת מדויקת. בית דודו של טוביה עמד שם, כמו שעמד אז. בית עץ פינתי מתפורר ועטוף
בצדו העורפי צמחייה עבותה, שעברו המכובד, כביתו של הרופא היהודי, ניכר עליו. הבית היה עכשיו ריק ונטוש, כאילו לא גרו בו מאז. הכניסה לבית היא מהחצר, שעץ דולב ענק מצל על כולה. דלת כבדה ונאה סוגרת על פתחו. החלונות הפונים אל הרחוב סגורים וחלקם חתומים בלוחות עץ, והצצה פנימה לא הניבה הרבה, כי הסתכלנו אל תוך האפלולית שבפנים ממקומנו באור של בוקר קיצי שטוף שמש פולנית.
חשבתי לעצמי: הנה שורשים בשבילך. מה יש פה? בית עץ ישן, שעומד מרקיב בשיממונו, שחייו ניטלו ממנו כשם שהם ניטלו מבעליו. כמה דמיון צריך להפעיל כדי להעלות תמונה כלשהי של משפחה יהודית שגרה פה פעם. ואולי זאת רק בעיה של הדמיון המוגבל שלי. בית סבו של טוביה, שגם אותו מצאנו לפי כתובת, יצר אותו רושם. בית אבן סמוך לכיכר השוק, שרוב בתי היהודים התרכזו סביבה, היה נטוש ושומם אף הוא, מיותם מבעלים ומחיים
בקאטוביץ' חיפשנו את השורשים של צילה, אשתו של טוביה. צילה נולדה שם אחרי המלחמה להוריה, ניצולי אושוויץ שניהם, שהכירו אחרי המלחמה והקימו בקטוביץ' את ביתם. הם עלו לארץ בשנת 1957, בעלייה של גומולקה. בידי צילה היתה כתובת - רחוב פרדריק שופן 10. הכתובת היתה תקפה, ומצאנו את הבית ללא קושי. בית דירות פינתי נאה, ומתנשא לגובה של ארבע קומות. צילה זכרה את הדירה שהם גרו בה. הנהג שלנו, שאימת פקחי התנועה של קאטוביץ' נפלה עליו, האיץ בנו בקוצר רוח פולני כבוש להתפנות מהמקום מהר ככל האפשר, ולכן נבצר מאתנו להיכנס ולדפוק על דלת הדירה ולבקש בנימוס רשות להיכנס
לרגע. עמדנו אפוא ברחוב מול הבית, ולפי הנחייתה של צילה נשאנו את עינינו אל מרפסת הקומה השלישית, והסתכלנו. מיד החלטתי שצילה מעניינת אותי יותר מהמרפסת. הייתי סקרנית לראות מה קורה לה מול השורש הזה שלה. ומה שראיתי היה, שהיא לא בדיוק נפלה על צווארו. ארשת קלה של "מה לי ולזה" שהיתה נסוכה על פניה עוררה בי את התחושה, שמהבית המטופח שלה ברמת השרון היא מתרשמת יותר. סימנו V על עוד "שורש" והמשכנו הלאה, עם טעם של לא-כלום בפה.
את החיפוש האינטנסיבי ביותר אחרי שורשינו האבודים עשינו בכפרי הפריפריה של העיר הגדולה קרקוב, שהיתה מן הסתם מושא חלומותיהם של הצעירים הפרובינציאליים הפולנים והיהודים, שאבותינו נמנו עמם. אתר החיפוש הראשון היה כפר נידח ששמו, מה לעשות, קוָואצָ'אלָה, ושם חיפשה אחת מאתנו, רות, לבית ברגר, את הבית שהיה שייך למשפחת אביה, שנולד במקום. היה לה רק מספר הבית, כי אז לרחובות עדיין לא היו שמות, והיא גם ידעה שלהורי אביה היתה מאפייה.
כמה כפריות זקנות, ששמחו להפגין את בקיאותן והתמצאותן בתולדות המקום, נחלצו לעזרתנו והתחילו להתווכח איפה עמדו הבית והמאפייה של משפחת ברגר. פולנייה צעירה ונמרצת יותר התגייסה למשימה בהתלהבות של מי שרק שמח לגיוון הקל שנקרה לו בחייו המשמימים, התרוצצה ברחובות הכפר ושאלה כל מיני זקנים איפה עמד הבית של ברגר ואנחנו, להקת החייזרים שצנחה באמצע השומקום הפולני ההוא, אחריה. לבסוף הביאה אותנו הפולנייה הנמרצת אל בית, שמאפייה עדיין פועלת בו, והכריזה בחגיגיות שזה המקום.
עמדנו משתאים מול "השורש" שהזדקר זקוף ומודרני לנגד עינינו, ואז, כשרות שלפה תמונה של משפחת אביה לפני הבית, נוכחנו שיש לנו פה בעיה קטנה: הבית שנראה בתצלום לא בדיוק התאים למבנה שעמדנו מולו. אז מה עושים במקרה כזה? מכופפים קצת את המצוי לפי הרצוי, או זזים טיפה ימינה ושמאלה. אולי האדמה היתה אז שקועה יותר? הציעה המדריכה, לנוכח היעדר המדרגות שהמשפחה ישבה עליהן בתמונה. אולי התמונה צולמה מהצד הזה? או בעצם הזה? ואולי זה בכלל הבית הסמוך,
שנראה דומה יותר, כי שם יש מדרגות מתאימות. אבל המאפייה היא בבית הזה. ההכרעה נפלה לבסוף לטובת הבית עם המאפייה, ועניין חסרון המדרגות הוסבר בשינויים סיסמולוגיים שפקדו את המקום. מיד התחלנו לפנטז איך הפולנים ירשו את המאפייה מהיהודים שגורשו וממשיכים לתפעל אותה עד היום. מבטים חשדניים וחששניים ליוו אותנו כשהסתלקנו מהמקום. אטרקציה ככל שהיינו, מבחינתם מי יודע אם לא באנו לדרוש את המאפייה "שלנו" בחזרה, והם בהחלט לא אהבו את זה.
התחנה הבאה שלנו היתה כפר קטן ששמו יֶלֶן, צור מחצבתה של משפחתנו. ביֶלֶן גרו אב השבט שלנו, יעקב שלום פרידליך ורעייתו, והולידו את שלושה-עשר ילדיהם, שהם הסבים והסבות שלנו. מיֶלֶן התפזרו הילדים הבוגרים לכפרים הסמוכים. סבי, שמואל פרידליך, אבי-אבי ואחד מבניו של יעקב שלום, השתקע עם אשתו גיטל, בת קרקוב, בעיירה שנקראת אושוויינצ'ים. גם
לשם הגענו בהמשך הדרך, ולאתר הנודע הסמוך. התייצבנו ביֶלֶן מצוידים במפה שציירה לנו בת דודה אחרת שלנו, עליזה, שהיתה בת 10 כשפרצה המלחמה. היא ניצלה מהתופת, חיה כיום בישראל ומסרבת בכל תוקף לחזור אל זירת הזוועות הזאת. במפה היא ציינה במפורש את מקום ביתן של שתיים מבנותיו של יעקב שלום פרידליך, אחיותיו של סבי, שאחת מהם היא סבתה. חיפשנו את הבית של רוּז'יָה, סבתה, שהיה ככל הידוע גם ביתו של אבי השבט, יעקב שלום, וגם בית סבתה של צילה, מלכה. בבית זה גרה עליזה עם הוריה עד שהגרמנים פינו אותם למקום ריכוז בכפר סמוך ומשם שלחו אותם לאושוויץ.
שוטטנו בכפר מצוידים במפה שהיא ציירה, ובעזרתן של זקנות משועממות שהתנדבו גם כאן להנחות אותנו מצאנו את עצמנו בסופו של דבר עומדים מול ה"מתנ"ס" המקומי, מבנה דו-קומתי שטוח וגדול. המדריכה הכריזה בחגיגיות שלפי מה שאמרה לה אחת הזקנות, זה צריך להיות הבית שאנחנו מחפשים. מיד התחילו המצלמות לזמזם, בכולם אחזה התרגשות רבה, ואני כבר אמרתי בלבי שהבית נראה לי מודרני וגדול מכדי להיות בית בן יותר משישים שנה, שגרה בו משפחה, מבוססת ככל שתהיה. כדי לא להשבית את השמחה, שמרתי את הרהורי הכפירה האלה לעצמי, וחיכיתי בסבלנות שזקנה אחרת תגיח מאיזה צריף ותכריז שהבית שאנחנו מחפשים הוא בכלל ברחוב הסמוך, ליד הנהר או הכנסייה. וזה בדיוק מה שקרה. זקנה כזאת צצה כצפוי מאחד הפתחים, אמרה את שלה, ומיד נפנינו כולנו כאיש אחד ללכת אחרי מנהיגתנו החדשה. ואולם במקרה הזה ניצחה אותנו שמש פולנית שהתחפשה באותו יום לשמש תל-אביבית. היה חם, ומשהתארכה הדרך, החלטנו רובנו שבית זה בית, ומה זה בעצם משנה. פרשנו אפוא לפינה מוצלת, וחיכינו לצילה ולמדריכה, שהמשיכו בנחישות במסע אל הבית המבוקש, שגנב את ההצגה מהמתנ"ס.
חיפושינו הגיעו לשיאם בכפר סמוך שנקרא שׁצָ'אקוֹבה. על הכפר הזה פינטזנו כל הדרך, במחשבה שאולי נמצא בו את ספר התורה האגדי האבוד של משפחתנו. בשצָ'אקובה רוכזו כל יהודי הסביבה בכמה רחובות שפונו מתושביהם הפולנים. אחר כך, לפני הגירוש לאושוויץ, הם נדחסו לכמה בתים גדולים שהיו בכפר, ביניהם בית ספר. עליזה היתה בין המגורשים, ולילה אחד, ממש לפני שפונו מהמקום, היא ראתה את דודה מתגנב החוצה ומחפש מקום להחביא בו את ספר התורה שהיה עמם. היא עקבה אחריו וראתה אותו נכנס למרתף, שהכניסה לו היא מחוץ לבית, מהחצר, וקובר שם את ספר התורה.
הסתובבנו בכפר וחיפשנו את המרתף בעזרת המפה המפורטת שהיא ציירה לנו. כצפוי עטה עלינו מיד להקת הזקנות המקומית, ובעזרת המדריכה התחלנו לחקור אותן. אחת מהן זכרה היטב את המשפחה ואף טענה שהיתה החברה הכי טובה של אחת הדודות שלנו. אחרת הראתה לנו את אחד הבתים שבו כלאו עשר משפחות של יהודים טרם השילוח, וציינה איך היא הביאה להם לחם וחלב. נו, טוב. אבל אותנו עניין ספר התורה.
איפה יש בית עם מרתף שהכניסה אליו היא מהחצר? שאלנו את הזקנות. אחת מהן נשרה בינתיים, לאחר שבעלה האנטישמי יצא והתחיל לצרוח עליה מה פתאום היא עוזרת ליהודים שהוא היה כנראה בטוח שהגרמנים חיסלו בשבילו לתמיד. אבל הזקנות האחרות שמרו על נאמנותן וגילו מידה ראויה לשבח של דבקות במטרה. אחת הוליכה אותנו לחצר עם כניסה למרתף. כלב גדול ומפחיד, שרק גדר דקה הפרידה בינו לבינינו, קיבל את פנינו בנביחות אימתניות ומעוררות אסוציאציות בלתי-נעימות. פולני בגיל העמידה יצא מהבית, ולבקשתנו המנומסת להיכנס לרגע למרתף טען שהוא לא בן המקום, שהוא רק נשוי לבעלת הבית, שהיא לא בבית ושהוא לא יודע כלום. אחת הזקנות התנדבה לחפש אותה - בכפר כזה זאת ממש לא בעיה - וכעבור כמה דקות היא הפציעה עם פולנייה בגיל העמידה, בחורה בריאה במכנסיים קצרים וסנדלים עם גרביים.
מבט אחד בגברת וכולנו שכחנו את ספר התורה. בו במקום החלטתי שהיא בהחלט לא הטיפוס שהייתי רוצה לריב אתו באישון לילה בסמטה ורשָׁאית אפלה. אחר כך התפניתי להתבונן ביתר הפרטים: ראש שָׁטֶני גדול וחמוש במשקפי סיפון ישב על יציקת בטון מסיבית שייצגה את פלג הגוף העליון, והיתה מחוברת היטב לשני עמודים עבים ומכוסי פרווה פולנית אותנטית, שהיתה מספיקה לשלושה מעילים לפחות. עמדנו המומים מול המתאגרפת השלֶזית החסונה, שהיתה אמורה להיות המפתח לפתרון תעלומת ספר התורה האבוד שלנו. אבל כל מה שרצינו באותו רגע היה לעמוד ולהסתכל, וזה בדיוק מה שעשינו, כי ממילא לא יכולנו לדבר אתה, ובזמן שהמדריכה התחילה לחקור אותה, התענגנו לנו – כל אחד כפי יכולתו לכבוש את צחוקיו – מהמראה משובב הנפש.
המצלמות טרטרו בינתיים בלהיטות ואני כבר ראיתי את עצמי מתארת אותה ברשימה שלי בעיתון, ואת האחרים מספרים עליה בימי שישי בערב לכל מי שרק יהיה מוכן לשמוע.
ובכן, בתוך כל זה נזכרנו שאנחנו בעצם מחפשים את ספר התורה. אחרי משא ומתן ממושך וסבוך בפולנית ניאותה המתאגרפת, בעידוד קל שבא בצורת הבטחה של חופן דולרים, להרשות לנו לחפש אצלה במרתף. נרגשים ומלאי ציפייה הלכנו אחריה אל הבית. היא קשרה את הכלב הנאצי שלה, ואנחנו נכנסנו אחריה לחצר הבית הקטנה. שלוש-ארבע מדרגות צדדיות הוליכו למרתף. היא התנצלה על האי-סדר והלכה לפנינו. עד עכשיו לא ברור לי איך היא הצליחה להידחק אל תוך הפתח הקטן של החור הטחוב ההוא, שדודי היה אמור לקבור בו את ספר התורה של משפחתנו. ירדתי עם כמה מאתנו אחריה, הסתכלתי סביבי וחשבתי לעצמי, שאם זה נקרא בפולין אי-סדר, אז מה זה אצלם טינופת? הזוהמה שם היתה רבה כל כך, שחשבתי שהמרתף אולי משמש להם עכשיו כפח אשפה. בחור אחד משלנו התחיל להפוך שם כל מיני גרוטאות ומיני פסולת שנחו על רצפת המרתף הקטן, הרים מכסה או שניים, ובתוך כך נטלה המתאגרפת גרזן והתחילה להכות בלהיטות ברצפה הדביקה. אין כמו חופן דולרים תמריץ לעבודת כפיים נמרצת. כצפוי לא נמצא שם דבר. שוב עמדנו נכלמים. עוד שורש הכזיב.
הבזק אחד של חיבור לעבר מצאנו, בכל זאת, ביָאבוֹז'נו, עיירה גדולה יותר, שנושקת ליֶלֶן. בבית הקברות היהודי שם, שנהרס בימי המלחמה ושוקם בעזרת תרומות של יהודים קנדים וכמה ישראלים, מצאנו מצבות רבות למדי של משפחתנו, ביניהן אחת
שנשאה את השם פרידליך. חיים מרדכי פרידלעך היה כתוב עליה, ואני לא יודעת מי הוא היה ואיך הוא קרוב שלי. בפעם הראשונה הרגשתי שאני נוגעת בשורש כלשהו, ורופף ככל שהיה, עלי להודות שזה עשה לי משהו. תחושה זו התעצמה, כשהפקידה במרכז התרבות היהודי בעיירה אושוויינצ'ים, שבה נולד אבי, בישרה לי ששום ספר רישום יהודי ושום מסמך שנגע לקהילה היהודית בעיירה לא נשאר. הגרמנים השמידו הכול. חשבתי שאולי אמצא כתובים כלשהם על אבי ועל הורי אבי שגרו בעיירה הזאת עד שהיגרו לגרמניה, אחרי מלחמת העולם הראשונה.
עמדתי מאוכזבת מול הפקידה הצעירה וחשבתי לעצמי, שאם כך הדבר, קברו של חיים מרדכי פרידלעך הוא בעצם הדבר היחיד שמחבר אותי למקום הזה. ואז ניעורה בי המחשבה, שבעצם לא מעניין אותי בכלל להיות מחוברת אל הפולין הזאת. נוכחתי שאולי באמת נסעתי לשם כדי לחפש שורשים, אבל לאו דווקא בגלל רצון להתחבר אליהם, אלא יותר בגלל סקרנות של מי שקרא על מקומות ופשוט רוצה לראותם במו עיניו, גם אם תוך נגיעה אישית של יותר מאשר תייר סקרן.
האכזבה האחרונה נכונה לי בפּוֹדגוּזָ'ה, פרוור של העיר היפה קרקוב, שם נישאו סבי שמואל וסבתי גיטל פרידליך. תעודת הנישואים המקורית שלהם, שמצאתי בבית הורי, היתה בידי, ואני נופפתי בה עכשיו במחווה של נראה-אתכם- מנצחים-מסמך-אותנטי-כזה-משנת- 1910. הסתובבנו בפודגוז'ה, שבה היה בזמן המלחמה הגטו היהודי, ועכשיו זאת שכונה רגילה: אנשים, רחובות, חנויות, תיקונים בכביש, כאילו לא קרה שם דבר. בתעודה הצהבהבת מרוב יושן שהחזקתי יכולתי לנפנף עד מחר, כי גם שם לא נשאר זכר לקהילה היהודית, לא מסמכים, לא ספרי רישום ולא שום דבר, פרט לכמה מבנים ששוקמו אחרי המלחמה. החזרתי את תעודת הנישואים ההיסטורית למזוודה שתישא אותה הביתה, לארץ, למקום שאליו היא שייכת.
את מסע ההתחקות חתם הביקור בארכיון להיסטוריה יהודית בוורשה, מוסד שיש בו גם אולם מוצגים ואולם קולנוע קטן. עטנו על התיקיות וספרי הרישום כמוצאי שלל רב. צילה וטוביה מצאו שם את העדויות שמסרו הוריהם, אחרים מצאו תעודות לידה
ומסמכים אחרים של הוריהם וקרוביהם, ואני מצאתי, בספר הניצולים, שמות של כמה "פרידליכים", וביניהם השם "פרידליך צילה". צילמתי את הדף הזה, אבל מה אעשה במידע שיש בו אינני יודעת. בארכיון הזה מצאנו דברים, אבל לא שום דבר שלא ידענו שישנו בנמצא. שוב טעם של סתם בפה.
אם שורשים נסענו לחפש, היה היבול שהניב המסע דל, דל מדי לטעמי. יהיו ודאי בין הקבוצה שיתווכחו אתי, שיגידו שהשיטוטים האלה שם כן עשו להם משהו. יכול להיות. אבל אם סיפוק יצר הסקרנות היה מטרת המסע, אז הוא ענה על כל המצופה ואף למעלה מזה. כולנו התרשמנו מאוד מהארץ עצמה: היא גדולה ורעננה ממים ומצמחייה שופעת, יש בה שדות מוריקים, נהרות גדולים, יערות עבותים, כפרים שוקקי פעילות, ערים נאות, אנשים מסבירי פנים ותאמינו או לא, גם אוכל טוב. אך במיוחד הסעירו אותנו המקומות שנגעו לנו, לאו דווקא כצאצאיו של יעקב שלום פרידליך, אלא כישראלים ויהודים שרצו לראות את זירת ההתרחשות. ובמובן הזה זה היה מסע מרתק ומאלף, גם אם נלוותה אליו המועקה שהקרינה האדמה רוויית הדם הזאת, שהיא פולין. עם הגרמנים אין לי בעיה. הם היו הרעים, ובזה נגמר העניין. בעייתית היא לי ההתייחסות אל הפולנים, שמציגים עצמם כשותפים לסבל, וזה נכון במידה רבה, אבל מה לעשות שהם היו שותפים גם לדברים האחרים.
ואשר לשורשים - מבחינתי הם מתחילים בהורי אבי, שמואל וגיטל פרידליך, שהשכילו לעזוב את גרמניה בזמן, והיגרו, לפני המלחמה, למה שהיה אז פלשתינה. הם חיו כאן, בארץ, ומתו כאן ונקברו כאן. ואם בית אני מחפשת, כמו שחיפשנו בפולין, כל שעלי לעשות הוא לרדת למטה ולגשת לבית השכן, שבו הם גרו, ברחוב דיזנגוף פינת שדרות נורדאו בתל-אביב.
