עיר מרכזית בשלזיה העילית. מ-1999 קאטוביץ היא עיר הבירה של מחוז שלזיה. זוהי עיר התעשייה החשובה ביותר באזור. מספר תושביה 354,000.
קאטוביץ מוזכרת לראשונה בתעודות משנת 1598 כיישוב כפרי שהיה עד 1764 בבעלות פרטית של האצולה. ב-1764 סופחו העיר וסביבתה לפרוסיה בעקבות מלחמת פרוסיה ופולין. העיר חזרה לריבונות פולנית ב-1922 לאחר משאל עם שנערך ב-1921 בדבר השתייכותו של האזור לפולין או לגרמניה.
משפחה יהודית ראשונה התיישבה בקאטוביץ ב-1825. עם התפתחותה של העיר הלך וגדל מספר היהודים בה. רובם באו מגרמניה. ב-1883 הורחב בנין בית הכנסת עד 500 מקומות וב-1900 נחנך בית כנסת חדש ובו 1,000 מקומות. בשנות ה-20 וה-30 משכה קאטוביץ אוכלוסיה יהודית, ב-1937 החלו להגיע לעיר משפחות של מגורשים מגרמניה וב-1938 הצטרפו אליהם פליטים מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. מעריכים שערב פרוץ מלה"ע ה-2 היו בעיר כ-12,000 יהודים.
250 מיהודי העיר השתייכו לשכבה העשירה ביותר אך כ-1,000 משפחות קיימו בקושי את בניהן. המבוססים שביהודים היו בנקאים, תעשיינים, בעלי טחנות קמח, בעלי מנסרות, סוחרי תבואה, סוחרי עצים ובעלי חנויות מפוארות בעיר.
בקאטוביץ הייתה פעילות ציונית ענפה. כינוס היסוד של תנועת חיבת ציון התקיים בה ב-6 בנובמבר 1884, ביום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי . כנס זה ידוע בשם ועידת קאטוביץ. בוועידה השתתפו 36 צירים, באי כוחן של אגודות חובבי ציון מרוסיה, רומניה, אנגליה וצרפת ובהם ראשי חיבת ציון: מוהליבר, ויסוצקי, ליליינבלום, אחד העם וא' ד' גורדון. בוועידה נתקבלו החלטות בדבר קידום עניין העלייה לא"י כולל תמיכה במושבות ושתדלנות בקושטא וברוסיה.
בקאטוביץ הוקמו סניפים של תנועות רבות: עקיבא (1920), "הנוער הציוני" (1931), בני ציון (1934), "הרצליה" (1935), המזרחי, השומר הצעיר, גורדוניה, עזרא, ויצ"ו, בני ברית ועוד. הייתה גם מערכת חינוך יהודית ענפה: תלמודי תורה, בית ספר לבנות "בית יעקב", גן ילדים ובית ספר עברי.
עם עליית היטלר לשלטון גברה האנטישמיות בקאטוביץ. הדבר בא לידי ביטוי בחקיקה ובחיי יום-יום. ביום השלישי לכיבוש החלו הגרמנים לפרוע ביהודים. בימים הראשונים נמלטו על נפשם יהודים רבים. במפקד שנצטווה ראש הקהילה היהודית לקיים נפקדו רק 3,500 יהודים; השאר נמלטו והגיעו לשטחי הכיבוש הסובייטי. מקצתם התפזרו בישובים סמוכים לקאטוביץ. בסוף 1939 נותרו בעיר 900 יהודים רובם נשים, נערות וילדים. במאי 1940 גורשו היהודים שנותרו לחשאנוב, לשצ'קובה, לסוסנוביץ ובנדין.
קאטוביץ שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי ב-28 בינואר 1945. העיר לא נחרבה במהלך הקרבות. רבים מהתושבים הגרמנים ברחו עם הצבא הגרמני הנסוג. לקאטוביץ התחילו לזרום שרידי היהודים הניצולים בעיקר משטחי ברית המועצות. ב-1945 הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,152. בשנים 1945-1947 שימשה קאטוביץ תחנת-מעבר לאלפי יהודים אשר שהו בה זמן קצר והמשיכו בדרכם לארצות מערב אירופה ומשם המשיכו רובם לארצות הברית ולארץ ישראל. גלי עלייה גדולים היו ב-1951/2; 1956/7; 1968/9.
בקאטוביץ ניצב בית שהיה בבעלותם של ליבצ'ה קראקוער ואחיה וולף פרידליך. וולף גר בבויטן (ביטום) הסמוכה והיה בא יום יום לקאטוביץ לעסקיו. ב- 15.5.1942 נרצחו וולף פרידליך ובנו סלו בלכתם ברחוב בזא'בנו. רעייתו לוטע ובתם האני נשלחו לאושוויץ בפברואר 1943.
קאטוביץ מוזכרת לראשונה בתעודות משנת 1598 כיישוב כפרי שהיה עד 1764 בבעלות פרטית של האצולה. ב-1764 סופחו העיר וסביבתה לפרוסיה בעקבות מלחמת פרוסיה ופולין. העיר חזרה לריבונות פולנית ב-1922 לאחר משאל עם שנערך ב-1921 בדבר השתייכותו של האזור לפולין או לגרמניה.
משפחה יהודית ראשונה התיישבה בקאטוביץ ב-1825. עם התפתחותה של העיר הלך וגדל מספר היהודים בה. רובם באו מגרמניה. ב-1883 הורחב בנין בית הכנסת עד 500 מקומות וב-1900 נחנך בית כנסת חדש ובו 1,000 מקומות. בשנות ה-20 וה-30 משכה קאטוביץ אוכלוסיה יהודית, ב-1937 החלו להגיע לעיר משפחות של מגורשים מגרמניה וב-1938 הצטרפו אליהם פליטים מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. מעריכים שערב פרוץ מלה"ע ה-2 היו בעיר כ-12,000 יהודים.
250 מיהודי העיר השתייכו לשכבה העשירה ביותר אך כ-1,000 משפחות קיימו בקושי את בניהן. המבוססים שביהודים היו בנקאים, תעשיינים, בעלי טחנות קמח, בעלי מנסרות, סוחרי תבואה, סוחרי עצים ובעלי חנויות מפוארות בעיר.
בקאטוביץ הייתה פעילות ציונית ענפה. כינוס היסוד של תנועת חיבת ציון התקיים בה ב-6 בנובמבר 1884, ביום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי . כנס זה ידוע בשם ועידת קאטוביץ. בוועידה השתתפו 36 צירים, באי כוחן של אגודות חובבי ציון מרוסיה, רומניה, אנגליה וצרפת ובהם ראשי חיבת ציון: מוהליבר, ויסוצקי, ליליינבלום, אחד העם וא' ד' גורדון. בוועידה נתקבלו החלטות בדבר קידום עניין העלייה לא"י כולל תמיכה במושבות ושתדלנות בקושטא וברוסיה.
בקאטוביץ הוקמו סניפים של תנועות רבות: עקיבא (1920), "הנוער הציוני" (1931), בני ציון (1934), "הרצליה" (1935), המזרחי, השומר הצעיר, גורדוניה, עזרא, ויצ"ו, בני ברית ועוד. הייתה גם מערכת חינוך יהודית ענפה: תלמודי תורה, בית ספר לבנות "בית יעקב", גן ילדים ובית ספר עברי.
עם עליית היטלר לשלטון גברה האנטישמיות בקאטוביץ. הדבר בא לידי ביטוי בחקיקה ובחיי יום-יום. ביום השלישי לכיבוש החלו הגרמנים לפרוע ביהודים. בימים הראשונים נמלטו על נפשם יהודים רבים. במפקד שנצטווה ראש הקהילה היהודית לקיים נפקדו רק 3,500 יהודים; השאר נמלטו והגיעו לשטחי הכיבוש הסובייטי. מקצתם התפזרו בישובים סמוכים לקאטוביץ. בסוף 1939 נותרו בעיר 900 יהודים רובם נשים, נערות וילדים. במאי 1940 גורשו היהודים שנותרו לחשאנוב, לשצ'קובה, לסוסנוביץ ובנדין.
קאטוביץ שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי ב-28 בינואר 1945. העיר לא נחרבה במהלך הקרבות. רבים מהתושבים הגרמנים ברחו עם הצבא הגרמני הנסוג. לקאטוביץ התחילו לזרום שרידי היהודים הניצולים בעיקר משטחי ברית המועצות. ב-1945 הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,152. בשנים 1945-1947 שימשה קאטוביץ תחנת-מעבר לאלפי יהודים אשר שהו בה זמן קצר והמשיכו בדרכם לארצות מערב אירופה ומשם המשיכו רובם לארצות הברית ולארץ ישראל. גלי עלייה גדולים היו ב-1951/2; 1956/7; 1968/9.
בקאטוביץ ניצב בית שהיה בבעלותם של ליבצ'ה קראקוער ואחיה וולף פרידליך. וולף גר בבויטן (ביטום) הסמוכה והיה בא יום יום לקאטוביץ לעסקיו. ב- 15.5.1942 נרצחו וולף פרידליך ובנו סלו בלכתם ברחוב בזא'בנו. רעייתו לוטע ובתם האני נשלחו לאושוויץ בפברואר 1943.בעיר התגורר אהרן אצ'ה ארנולד פרידליך עם אשתו מלה וילדיו אדית ויהושע. גם הם ניספו.
עם השחרור חזרו אהרון קראקוער והנדל כץ קראקוער (בעלה מנדל נספה במיידאנק) ובנה הנריק (חיים) לעיר והתגוררו בבית המשפחה ברחוב קוחנובסקגו 11.
עם השחרור חזרו אהרון קראקוער והנדל כץ קראקוער (בעלה מנדל נספה במיידאנק) ובנה הנריק (חיים) לעיר והתגוררו בבית המשפחה ברחוב קוחנובסקגו 11.
ב-1947 היגרו הנדל ובנה לארצות הברית. אהרון קראקוער עלה לארץ ב-1949.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה