כפי שסופרו לרותי מרשנסקי, חולון, יוני 2004
בילן היו שתים עשרה משפחות יהודיות והשאר גויים. הנשים הגויות עסקו בחקלאות והגברים עבדו במכרות הפחם. כל היהודים עסקו במסחר ולכל משפחה הייתה חנות. היה דו קיום יפה בין היהודים לגויים. כולם למדו בבית הספר הפולני שהיה במבנה יפה. כאשר הילדים הפולנים קיבלו שיעורי דת מהכומר הילדים היהודים היו יוצאים מהכיתה. פעם בשבוע בא רב מיאבוז'נו ולימד את הילדים היהודים תפילה. הבנים למדו אחר הצהרים בחדר.
היהודים בילן שמרו מאד על ייחודם.
אני זוכרת במיוחד את חתונתה של חיה'לה פישגרונד שנישאה למשה גרסטנר (1937?). כל המשפחה הגיעה לחתונה שנמשכה שבוע ימים והיו בה אורחים מכל האזור. החתונה התקיימה בבית משפחת פישגרונד שמצבה הכלכלי היה הטוב ביותר מכל בני המשפחה בילן. אחרי שפרצה המלחמה נחטף משה גרסטנר, ביחד עם עוד שלושה בחורים, כשהלך ברחוב ביאבוז'נו. הגרמנים חטפו אותו וכעבור מספר ימים החזירו קופסא עם עצמות ואפר. הוא היה כנראה קורבן של הניסויים שלהם באושוויץ לפני שהתחילה ההשמדה.
לחתונתם של חיה'לה ומשה שכרו טבחיות שעזרו לבשל. הגיע בדחן ששימח את האנשים. כולם ישבו במעגל והבדחן עמד על שולחן באמצע ושעשע את הקהל. לא אשכח איך גזרו לחיה'לה את השיער בנוכחות כל הקהל. את הפאה נהגו להכין מהשיער הטבעי שגזרו לכלה. הכלה לא התנגדה: כל הילדים היו ממושמעים ושמעו בקול הוריהם.
מהסבתא שלי רוז'יה פחדתי פחד מוות. סבתא הייתה "אלוהים". מכל ילדיהם של יעקב שלום והניה פרידליך נשארו בילן שתי בנות: רוז'יה ומלכה. אני לא יודעת למה שתי האחיות לא דיברו זו עם זו. שתיהן נשאו וילדו ילדים בילן. התחרות בין השתיים הייתה עצומה. לא נתנו רשות לילדים לתת דבר לדודה השנייה.
לשתי האחיות היו חנויות דומות. בחנות היה הכול - מאוכל ועד שיכר. לשתיהן בלבד היה אישור למכירת משקאות חריפים. ביום ראשון הן היו מוכרות שיכר לגויים והמשטרה הייתה באה ומשגיחה שלא יתעוררו בעיות. בבית הגדול, בן שתי הקומות, של פישגרונד הייתה חנות וגם אולם קולנוע ופעם בשבוע היו מקרינים בו סרטים שגם אני הייתי הולכת לראות. בלימ'קה, בתה של מלכה, הייתה מכניסה אותי חינם לקולנוע.
החצרות של כולם נמשכו עד הנהר. מאחורי הבית של פישגרונד גר הסבא יעקב שלום פרידליך. כנראה היה שם בית קטן מעץ בו גר הסבא.
בבית הגדול של רוז'יה כץ הייתה גם החנות וגם אולם לשמחות. בבית גרה איתה בת אחת - ז'ושקה. סבתא רוז'יה הייתה אלמנה. בעלה שמחה אביגדור נפטר מספר שעות לאחר החתונה של ההורים שלי. החתונה שלהם נערכה ליד מיטתו בשעותיו האחרונות.
בכסף שהרוויחו קנו סבתא ואחותה אדמות והגויים עבדו בהן. לסבתא היה גן ירקות מאחורי הבית ואנחנו הינו באים לעבוד בו בכיף. לסבתא רוז'יה הייתה גם מחצבה בילן, לא רחוק מהבית. אני זוכרת שליד המחצבה היה עץ שגדלו עליו אגסים קטנים, קראו להם בפולנית "גניוקי". אהבתי ללכת עם האחים שלי לקטוף אגסים. בקצה אחד של העץ היו ענפים שהיו עליהם פירות שאיש לא קטף כי הם היו מעל הבור של המחצבה. טיפסתי על העץ והגעתי עד הענף הזה. סבתא הגיעה וכשראתה אותי על העץ התחילה לדבר אלי לאט ובשקט: "אוי את קטפת כבר אגסים, אז בואי ותרדי לאט לאט." כך דיברה אלי עד שירדתי ואז כעסה עלי מאד והכתה אותי. היא סיפרה לאמא שלי שגם כעסה עלי שסיכנתי את עצמי וגרמתי עוגמת נפש לסבתא.
מיד עם פרוץ המלחמה החרימו הגרמנים את הבית של מלכה ופנחס פישגרונד כי הוא היה גדול וממוקם במקום מאד מרכזי. צחוק הגורל! מלכה ומשפחתה עברו לגור בביתה של רוז'יה כץ! בקומה השנייה של הבית היו לרוז'יה שלושה חדרים שהיא טיפחה ואף פעם לא נתנה לי להיכנס אליהם. לחדרים אלה הכניסו את משפחת פישגרונד.
הגרמנים החרימו גם את אולם השמחות של סבתא רוז'יה ואיכסנו בו רהיטים שונים. אני חושבת שזה היה בסתיו של 1941
כשפינו את כולנו לשצ'קובה. זה היה גטו שלא היה סגור ולמרות זאת לא ניתן היה ללכת לשום מקום. בסוף הגטו היה גשר מעל הכביש ומאחוריו מסילת הברזל. לפני המסילה הייתה גדר. כל זה היה על גבעה מעל הגטו.
כשהבין פנחס פישגרונד שמכאן לא יחזור החליט שצריך לקבור את ספר התורה. הוא קבע שצריך לקבור בבית מאבן - לבנים אדומות. ערב אחד יצאו פנחס, רוז'יה, מלכה, ז'ושקה ופעסל לקבור את הספר. הייתי סקרנית והלכתי אחריהם. הם נכנסו לבית לא רחוק מהגשר, ירדו למרתף וקברו את הספר בצד ימין.
כשפינו את הגיטו הגענו למגרש ענק שם הייתה סלקציה. עמדנו משפחות משפחות. אותי היפנו ימינה את כל המשפחה שמאלה. ידענו שאם מפרידים זה לא טוב. לקחו אותי למחנה עבודה "פרשניץ" בסודטים. במקום שנקרא טראטנאו בגרמנית וטרוטנוב בצ'כית. כל האחרים נשלחו לאושוויץ.
בילן היו שתים עשרה משפחות יהודיות והשאר גויים. הנשים הגויות עסקו בחקלאות והגברים עבדו במכרות הפחם. כל היהודים עסקו במסחר ולכל משפחה הייתה חנות. היה דו קיום יפה בין היהודים לגויים. כולם למדו בבית הספר הפולני שהיה במבנה יפה. כאשר הילדים הפולנים קיבלו שיעורי דת מהכומר הילדים היהודים היו יוצאים מהכיתה. פעם בשבוע בא רב מיאבוז'נו ולימד את הילדים היהודים תפילה. הבנים למדו אחר הצהרים בחדר.
היהודים בילן שמרו מאד על ייחודם.
אני זוכרת במיוחד את חתונתה של חיה'לה פישגרונד שנישאה למשה גרסטנר (1937?). כל המשפחה הגיעה לחתונה שנמשכה שבוע ימים והיו בה אורחים מכל האזור. החתונה התקיימה בבית משפחת פישגרונד שמצבה הכלכלי היה הטוב ביותר מכל בני המשפחה בילן. אחרי שפרצה המלחמה נחטף משה גרסטנר, ביחד עם עוד שלושה בחורים, כשהלך ברחוב ביאבוז'נו. הגרמנים חטפו אותו וכעבור מספר ימים החזירו קופסא עם עצמות ואפר. הוא היה כנראה קורבן של הניסויים שלהם באושוויץ לפני שהתחילה ההשמדה.
לחתונתם של חיה'לה ומשה שכרו טבחיות שעזרו לבשל. הגיע בדחן ששימח את האנשים. כולם ישבו במעגל והבדחן עמד על שולחן באמצע ושעשע את הקהל. לא אשכח איך גזרו לחיה'לה את השיער בנוכחות כל הקהל. את הפאה נהגו להכין מהשיער הטבעי שגזרו לכלה. הכלה לא התנגדה: כל הילדים היו ממושמעים ושמעו בקול הוריהם.
מהסבתא שלי רוז'יה פחדתי פחד מוות. סבתא הייתה "אלוהים". מכל ילדיהם של יעקב שלום והניה פרידליך נשארו בילן שתי בנות: רוז'יה ומלכה. אני לא יודעת למה שתי האחיות לא דיברו זו עם זו. שתיהן נשאו וילדו ילדים בילן. התחרות בין השתיים הייתה עצומה. לא נתנו רשות לילדים לתת דבר לדודה השנייה.
לשתי האחיות היו חנויות דומות. בחנות היה הכול - מאוכל ועד שיכר. לשתיהן בלבד היה אישור למכירת משקאות חריפים. ביום ראשון הן היו מוכרות שיכר לגויים והמשטרה הייתה באה ומשגיחה שלא יתעוררו בעיות. בבית הגדול, בן שתי הקומות, של פישגרונד הייתה חנות וגם אולם קולנוע ופעם בשבוע היו מקרינים בו סרטים שגם אני הייתי הולכת לראות. בלימ'קה, בתה של מלכה, הייתה מכניסה אותי חינם לקולנוע.
החצרות של כולם נמשכו עד הנהר. מאחורי הבית של פישגרונד גר הסבא יעקב שלום פרידליך. כנראה היה שם בית קטן מעץ בו גר הסבא.
בבית הגדול של רוז'יה כץ הייתה גם החנות וגם אולם לשמחות. בבית גרה איתה בת אחת - ז'ושקה. סבתא רוז'יה הייתה אלמנה. בעלה שמחה אביגדור נפטר מספר שעות לאחר החתונה של ההורים שלי. החתונה שלהם נערכה ליד מיטתו בשעותיו האחרונות.
בכסף שהרוויחו קנו סבתא ואחותה אדמות והגויים עבדו בהן. לסבתא היה גן ירקות מאחורי הבית ואנחנו הינו באים לעבוד בו בכיף. לסבתא רוז'יה הייתה גם מחצבה בילן, לא רחוק מהבית. אני זוכרת שליד המחצבה היה עץ שגדלו עליו אגסים קטנים, קראו להם בפולנית "גניוקי". אהבתי ללכת עם האחים שלי לקטוף אגסים. בקצה אחד של העץ היו ענפים שהיו עליהם פירות שאיש לא קטף כי הם היו מעל הבור של המחצבה. טיפסתי על העץ והגעתי עד הענף הזה. סבתא הגיעה וכשראתה אותי על העץ התחילה לדבר אלי לאט ובשקט: "אוי את קטפת כבר אגסים, אז בואי ותרדי לאט לאט." כך דיברה אלי עד שירדתי ואז כעסה עלי מאד והכתה אותי. היא סיפרה לאמא שלי שגם כעסה עלי שסיכנתי את עצמי וגרמתי עוגמת נפש לסבתא.
מיד עם פרוץ המלחמה החרימו הגרמנים את הבית של מלכה ופנחס פישגרונד כי הוא היה גדול וממוקם במקום מאד מרכזי. צחוק הגורל! מלכה ומשפחתה עברו לגור בביתה של רוז'יה כץ! בקומה השנייה של הבית היו לרוז'יה שלושה חדרים שהיא טיפחה ואף פעם לא נתנה לי להיכנס אליהם. לחדרים אלה הכניסו את משפחת פישגרונד.
הגרמנים החרימו גם את אולם השמחות של סבתא רוז'יה ואיכסנו בו רהיטים שונים. אני חושבת שזה היה בסתיו של 1941
כשפינו את כולנו לשצ'קובה. זה היה גטו שלא היה סגור ולמרות זאת לא ניתן היה ללכת לשום מקום. בסוף הגטו היה גשר מעל הכביש ומאחוריו מסילת הברזל. לפני המסילה הייתה גדר. כל זה היה על גבעה מעל הגטו.כשהבין פנחס פישגרונד שמכאן לא יחזור החליט שצריך לקבור את ספר התורה. הוא קבע שצריך לקבור בבית מאבן - לבנים אדומות. ערב אחד יצאו פנחס, רוז'יה, מלכה, ז'ושקה ופעסל לקבור את הספר. הייתי סקרנית והלכתי אחריהם. הם נכנסו לבית לא רחוק מהגשר, ירדו למרתף וקברו את הספר בצד ימין.
כשפינו את הגיטו הגענו למגרש ענק שם הייתה סלקציה. עמדנו משפחות משפחות. אותי היפנו ימינה את כל המשפחה שמאלה. ידענו שאם מפרידים זה לא טוב. לקחו אותי למחנה עבודה "פרשניץ" בסודטים. במקום שנקרא טראטנאו בגרמנית וטרוטנוב בצ'כית. כל האחרים נשלחו לאושוויץ.
פנחס פישגרונד היה סבי -אב אמי בלומה פישגרונד שנישאה לצדוק זילברמן. תודה על המידע עכשיו אני יודע עוד יותר .
השבמחקחיים חצב chazav@gmail.com