מפת המסע לפולין יולי 2004

View מסע לפולין של משפחת פרידליך יולי 2004 in a larger map

מסע לפולין-יולי 2004

ביולי 2004 יצאנו, אחד עשר מצאצאי פרידליך, למסע בפולין בהדרכת יעל רוסק, מדריכה במוזיאון "לוחמי הגיטאות".

המשתתפים:
אילנה אלחלל-בן שלום (פרידליך)
צילה אלעזר-פרידליך
נדב בצר (ברגר)
פריבה גבאי-כץ
טוביה טמיר
צילה טמיר-פישגרונד
אורי מרשנסקי
עמי מרשנסקי
רותי מרשנסקי-קרקובר
רותי סלומון-ברגר
אהובה קרקובר

תוכנית המסע:

6.7.04 – יום ג'

יציאה – 8:05 בטיסת אל-על לורשה
10:50- נחיתה
11:30 יציאה מהשדה-תעופה
12.00-14.00 בית הקברות (רח' אוקופובה)
14.00-15.30 הפסקת צהרים
15.30-16.30 חומת הגטו-רח' זלוטה
16.30-18.00 רח' חלודנה-בית של צ'רניאקוב, בית המשפט-רח' לשנו
18.00-19.15 ככר גז'יבובסקי
19.30 מלון גרומדה

7.07.04- יום ד'

8:00 יציאה מהמלון
7.00-9.30 נסיעה לטיקוצ'ין
9.30-11.00 ביקור בטיקוצ'ין ויער לופוכובה
11.00-12.00 נסיעה לביאליסטוק
12.00-13.30 ביקור בביאליסטוק והפסקת צהרים
13.30-15.30 נסיעה לטרבלינקה
15.30-17.00 ביקור בטרבלינקה
17.00-18.30 חזרה לוארשה

8.07.04- יום ה'

7:30 יציאה מהמלון
7.00-10.00 נסיעה לקאטוביץה(דרך גורה קלבריה)
10.00-12.30 ביקור בקאטוביץ (ארכיון,כתובת)
12.30-13.30 הפסקת צהרים
13.30-15.00 נסיעה לוויאליצ'קה
15.00-17.30 ביקור במכרות המלח
17.30-18.00 נסיעה למלון

9.07.04- יום ו'

8:00 יציאה מהמלון
7.00-8.0 נסיעה
8.00-10.30 ביקורים בעיירות (קוואצ'לה, חשאנוב, יאבוז'נה, ילן ושצ'אקובה)
10.30-11.30 נסיעה לפיאסקובה סקלה
11.30-12.30 פיאסקובה סקלה- ארמון
12.30-13.30 נסיעה לקראקוב
13.30-14.30 הפסקת צהרים
14.30-16.00 ביקור במוזיאון הלאומי (סוקיאניצה)
16.00-17.00 ביקור באוניברסיטה היאגילונית
חזרה למלון


10.07.04- שבת
8:00 יציאה מהמלון
8.00-9.30 הרובע היהודי- קאזימיז'
9.30-10.00 הליכה לפודגוז'ה (גטו)
10.00-11.30 פודגוז'ה (חומה, אפטקה וככר)
11.30-12.00 הליכה לואוול
12.00-14.00 ואוול-עליה לפעמון, קריפטות-קברים של מלכים
14.00-17.00 הפסקת צהרים (בסוקיאניצה)
17.00-17.30 ביקור ב"ציגנריה"
17.30-19.00 נסיעה וביקור בפלאשוב


11.07.04- יום א'

8:00 יציאה מהמלון
7.30-8.30 נסיעה לאושבינצים
8.30-9.30 ביקור בעיר אושבינצים
9.30-10.00 סרט במוזיאון אושוויץ I
10.00-13.00 ביקור באושוויץ I
13.00-13.30 הפסקת צהרים
13.30-18.00 ביקור בבירקנאו
18.00-19.00 חזרה למלון


12.07.04- יום ב'

7:30 יציאה מהמלון
7.00-10.00 נסיעה לסטארכוביצה דרך עיירות גאליציה (כפרים עם ציורים)
10.00-11.30 ביקור בסטארכוביצה אצל משפ' פראנקיביץ'
11.30-14.00 נסיעה קאזימיז' דולני והפסקת צהרים(בקאזימיז')
14.00-15.30 ביקור בקאזימיז', קיר המצבות
15.30- 17.30 נסיעה לוארשה
17.30-19.00 וארשה: ככר 3 הצלבים, גן לאזיאנקי
הגעה למלון


13.07.04- יום ג'

8.00 יציאה מהמלון ונסיעה לאתר
8.00-10.00 רח' נאלבקי, גן קראשינסקי, אנדרטה של המרד הפולני, רח'דלוגה
10.00-11.30 מכון להיסטוריה היהודית
11.30-12.00 נסיעה לבית של י.קורצ'אק
12.00-13.00 ביתו של י.קורצ'אק
13.00-14.30 הפסקת צהרים- קליף
14.30-15.00 נסיעה לאתר
15.00-17.00 מסלול הגבורה
17.00- חזרה למלון
18.30- יציאה והליכה לעיר העתיקה


14.07.04- יום ד'

9:00 יציאה מהמלון
חזרה לישראל.

ילן – Jelen

ילן, כפר קטן ליד נהר פשמשה Przemsza שבדרום פולין.

Jelen הוא צבי. באותה סביבה היו צבאים ולכן נקרא המקום בשם זה. מתהלכת אגדה עממית על צבי פלאי שחי ביערות. יום אחד רקע הצבי ברגליו ונתגלתה באר מים הנמצאת בילן עד היום (משה היכה על סלע).

ילן, מקום מושבו של שלום יעקב פרידליך שנשא לאשה את הניה הנדלה פרבר. ידוע לנו שהיו להם 13 ילדים.

בין שתי מלחמות העולם חיו בילן שתים עשרה משפחות יהודיות מהן מבני משפחתנו:
רוז'יה פרידליך-כץ, שלוש מבנותיה ומשפחותיהן, מלכה פרידליך-פישגרונד, בעלה ושתיים מבנותיה.

רוז'יה נשאה לשמחה אביגדור כץ. נולדו להם ארבע בנות ושני בנים:
שיינדל סבינה, משה יהודה לייב, פסל, זיסל, מלכה ושלום שמעון.

מלכה נשאה לפנחס פישגרונד ונולדו להם ארבע בנות ושני בנים:
שיינדל, חיה, בלימה, הניה, שלמה ומנחם.

כל המשפחות חיו בצד אחד של הרחוב על גדת הנהר. לרוז'יה כץ היה בית גדול ובו חנות ואולם לשמחות. למלכה פישגרונד היה בית גדול ובו חנות ואולם קולנוע. מצבן הכלכלי של שתי המשפחות היה טוב מאד. בין שתי האחיות שררה יריבות שלא השפיעה על היחסים בין ילדיהן. עם כניסת הגרמנים לילן נאלצו שתי האחיות לחיות בבית אחד, ביחד גורשו לשצ'אקובה וביחד שולחו לאושוויץ.

יאבוז'נו – Jaworzno

יאבוז'נו נמצאת במזרח פרובינציית שלזיה במקום בו נפגשים מחוז שלזיה עילית ופולין הקטנה.
מבחינת השטח המוניציפלי זוהי אחת הערים הגדולות בפולין. מספר תושביה 97,137 ובין פרבריה שצ'אקובה Szczakowa וילן Jelen.
יאבוז'נו נקראת על שם עץ ה-Jawor הגדל בסביבה. זנים נוספים של עץ זה גדלים בסביבה ובסלובקיה. יאבוז'נו מוזכרת ככפר בתעודות מ-1242. התפתחותה כישוב תעשייתי החלה בסוף המאה ה-18, משהתחילו בכריית פחם במקום. מתחילת המאה ה-19 הלכה יאבוז'נו והתפתחה כמרכז תעשייתי, ניכרו מכרות פחם, הוקמו מפעלי מתכת, מפעל ליציקת זכוכית ובית חרושת למלט. בראשית שנות ה-30 כשהוקמה במקום תחנת כוח המונעת בקיטור ויאבוז'נו נעשתה גם צומת חשוב של מסילות ברזל.
ב-1791 נמנו ביאבוז'נו 6 יהודים מכלל 764 תושביה. ב-1889 כבר היו בה 406 יהודים וב-1921 1,346 יהודים. ב-1941 היה מספר היהודים 2,295. בכל השנים היה חלקם של היהודים באוכלוסיית יאבוז'נו כ-8% בלבד. היו לכך מספר סיבות: היהודים לא הועסקו כלל בתעשייה הכבדה; ליד המפעלים היו חנויות של הבעלים או קואופרטיבים של הפועלים, וליהודים לא נותר אלא תחום צר לפעילות מסחרית או לעיסוק במלאכה; מרבית הפועלים והכורים היו בני הסביבה והיו להם או למשפחותיהם חלקות שדה שהספיקו לצרכיהם המעטים; התפרצויות קשות נגד היהודים ארעו כל כמה שנים.
עד מלחמת העולם הראשונה שרר ביישוב היהודי ביאבוז'נו הווי מסורתי-חסידי. הרוב היו חסידי חשאנוב. בין שתי מלחמות העולם היו ליהודי העיר קשיים כלכליים אך הייתה זו תקופה של פעילות ערה בתחום החיים הציבוריים ופעלו בה סניפים של ארגונים כמו: "המזרחי", "צעירי המזרחי", "השומר הדתי", מועדון ספורט "מכבי" ועוד.
יאבוז'נו נכבשה בידי הגרמנים בשבוע הראשון של ספטמבר 1939. בנובמבר נצטוו היהודים לשאת על שרווליהם סרט לבן ובו מגן דוד כחול. זה הוחלף ב-1941 למגן דוד צהוב שהוצמד לבגד בחזה ובגב.
בקיץ 1940 גורשו ליאבוז'נו היהודים מכל כפרי הסביבה. עד מרץ 1941 הותר ליהודים בעלי מלאכה וסוחרים זעירים להמשיך בעיסוקם תמורת תשלום מס חודשי לשלטונות. באותה שנה שולחו למחנות עבודה מאות צעירים וצעירות יהודים.
האקציה הראשונה הייתה במאי 1942. ביולי אותה שנה, חוסל היישוב היהודי בעיר. במחצית יוני 1943 הוקמה ביאבוז'נו שלוחה של מחנה אושוויץ לגברים. הבונים - יהודי יוון, הובאו למקום מאושוויץ. עם סיום הבניה ביאבוז'נו חזרו בודדים מהם לאושוויץ, כאשר הם תשושים לחלוטין. רוב האסירים היו יהודים ועבדו בהנחת פסי רכבת, בעבודה במכרות הפחם, ובבניית תחנות כוח. רובם לא החזיקו מעמד. ב-17 בינואר 1945 חוסל המחנה וכ-3,200 אסיריו עשו רובם דרכם במצעד המוות הממושך לגרוס רוזן.
ביאבוז'נו גרו ליבה ליבצ'ה פרידליך ובעלה וולף קראקוער עם שישה ילדיהם: מנדל, אשתו הנדל לבית כץ ובנו הנריק חיים (הנרי), אהרון, מרים, שלמה, שלום ויהושע. ההורים וילדיהם: מנדל, מרים, שלום ויהושע ניספו. שלמה עלה לארץ לפני המלחמה נישא למרים קרדה והם הוריהם של רותי, זאב, אהובה ויהושע.
לוולף קראקוער היו בעיר שני אחים, חיים ונחמיה, שהיו נשואים ולכל אחד מהם שני ילדים. כולם נספו. לפני המלחמה הצטרף למשפחה הרברט פרידליך, בנו של יהושע אוסיאס שהיה אחיה הצעיר של ליבצ'ה. הרברט – יעקב בן-שלום, עלה לארץ עם אשתו גיטה-מרגריטה בראון והם הוריהן של אילנה אלחלל ולאה פלטי.

חשאנוב - Chrzanow

חשאנוב Chrzanow

חשאנוב – כיום עיר בת כ- 43,000 תושבים, נזכרת לראשונה ב-1393 כישוב עירוני בבעלות פרטית. העיר התפתחה והייתה לצומת תחבורה ולמרכז מסחרי חשוב והוקמו בה ובסביבתה מפעלי תעשיה. מניחים שמשפחות יהודיות יחידות היו בחשאנוב כבר במאה ה-17. במחצית השניה של המאה ה-18 גרו בעיר 60 משפחות יהודיות (350 נפשות). לעיר הגיעו משפחות יהודיות מאוסטריה ומגרמניה. בסוף המאה ה-19 החלו היהודים לפתח את ענף הקונפקציה ומספר ניכר עסק בחלפנות.
ב-1921 הגיע מספר היהודים בחשאנוב ל-6,328 מכלל 11,392 תושביה. בעיר פעלו ארגונים רבים בעלי ציביון חברתי וארגונים בעלי צביון פוליטי. מלחמת העולם ה-1 פגעה קשה בקהילה ורבים נמלטו לקראקוב. כאשר שבו, ניסו לשקם את חייהם הכלכליים והחברתיים.
חשאנוב נכבשה בידי הגרמנים ב-4.9.1939 והוטלו גזירות אשר החמירו בסוף אותה שנה. במיוחד סבלו מהתעללות יהודים חרדים. באוקטובר 1940 הגיעו ליודנראט דרישות לספק עובדים למחנות שבשלזיה עילית. היודנראט יזם מקומות עבודה ליהודים במחצבות ובמפעלים בסביבה. היהודים רוכזו ברחובות מסוימים. סלקציות ושילוח למחנות המוות החלו במאי 1942 ונמשכו ביולי.
בספטמבר הוקמו בעיר בתי מלאכה שכונו בידי היהודים "שופים", בהם הועסקו 1,000 איש. בין המועסקים ב"שופ" היתה איידה-עדינה פליישר נכדתה של רוז'יה פרידליך כץ. כל משפחתה של עדינה נשלחה למחנות עבודה או למחנות השמדה. עדינה נותרה בעיר, עבדה ב"שופ" בו תפרו מדים לצבא הגרמני והתגוררה עם בנות אחרות. ממשפחת פליישר שרדו שתי האחיות עדינה פליישר פיליפ והניה פליישר מסטבוים. הוריהן שיינדל-סבינה כץ וישעיהו פלישר, ואחיהן: פסח, לייב צבי, מנחם מנדל ושמחה אביגדור ניספו כולם באושוויץ.

אושווינצים - Oswiecim

אושווינצים היא עיר שעברה תהפוכות ואסונות. במאות ה-11 ו-12 הייתה ידועה כמבצר. ב-1179 העבירה המלך קאז'מייז' לרשות נסיכי שלזיה עילית. בראשית המאה ה-14 הייתה תלויה בצ'כיה וב-1357 נמכרה לידי מלכי פולין. בהמשך סופחה לאוסטריה ושוב לפולין. העיר התפתחה עד מלחמת העולם ה-1 ואחר כך קפאה על שמריה. במאה ה-19 הייתה העיר לצומת מסילות ברזל וכבישים.
יהודים ראשונים הגיעו לאושווינצים ב-1564. מספר היהודים הלך וגדל, דבר שלא נשא חן בעיני הפולנים. היהודים סבלו מגזירות, מהטלות מיסים ואיסורים וגם מעלילות שווא. היהודים התפרנסו מהירידים שנערכו באזור ורבים מהם היו סוחרי בקר וקצבים וגם יצרני כפפות פרווה.
התפתחות הישוב היהודי נבלמה מידי פעם. אושווינצים נהרסה כליל בימי המלחמה עם השבדים ב-1656. שלוש שריפות גדולות פקדו את העיר: ב-1881,1863 וב-1901. לאחר כל שריפה נשארו יהודים רבים ללא קורת גג והנזק ברכוש היה כבד. ב-1890 היו בעיר 3,063 יהודים מכלל האוכלוסייה שמנתה 5,414 נפשות. תקופת השיא של מספר היהודים בעיר הייתה ב-1910 בה נפקדו 5,358 יהודים מכלל 10,126 התושבים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 היו רוב יהודי העיר חסידים, בעיקר חסידי צאנז. לקראת סוף המאה גילו יהודים פעילות פוליטית וב-1892 היו 11 יהודים מתוך 31 כלל נבחרי מועצת העיר. למרות התנגדות האדמו"רים הופיעו ראשוני הציונים.
לאחר ארבע שנות סבל במלחמת העולם הראשונה סבלו היהודים מפרעות ושוד שנטלו בהם חלק גם חיילים מחיל המצב הפולני.
בין שתי מלחמות העולם היה המצב הכלכלי קשה והג'וינט סייע בהלוואות לנצרכים. תקופה זו הצטיינה בפעילות מוגברת של שני המחנות: חסידים וארגונים ציוניים. כוחם של הציונים הלך וגבר.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה אוירה לא נעימה בעיר: תעמולה אנטי יהודית, כרוזים ועלוני פלסתר, מכות לעוברי אורח. אושווינצים הופצצה ב-1 בספטמבר 1939. בעקבות ההפצצות החלה מנוסה גדולה של תושבים מזרחה. למרות הקשיים שבו רבים לבתיהם. בכל תקופת המלחמה היה מתח בין היודנראט באושווינצים ליודנראט המרכזי בסוסנוביץ בראשות מונייק מארין. התושבים פונו למקומות אחרים אך גורלם היה כשל המקומיים.

באושווינצים התגוררו בני משפחת ברגר אשר הגיעו מרוסיה. אחד מבניהם פלטיאל ברגר נשא לאישה את גיטל פרידליך מילן. בשנת 1915 עזבה המשפחה לגרמניה והשתקעה בברלין.
באושווינצים נולדו 9 ילדיהם:

הרציג - נספה בשואה סבינה שינדל - עלתה לארץ עם בנה גרשון (גרשון גלעד). לאו משה לייב - נשא לאישה את פאולה לבית בילדנר, עלה לארץ, חי בחיפה והיגר לגרמניה. ילדיו צבי ברגר וביני ברגר-בלום. דוד - איבד את אשתו ובנותיו בשואה. עלה לארץ וסיים את חייו באופן טרגי. מרתה - נישאה ללוץ בוכהולץ-עציון. הם עלו לארץ והיו חברי קיבוץ יגור והם הוריהם של גד עציון וחיה/ עדי עציון-זק. מנדל-
מונייק נעלם בארגנטיה. רוזה – נפטרה ממחלה בגרמניה. אלו-אהרן – נספה בשואה. חיים – נשא לאישה את רות לבית ווליצר. הם עלו לארץ, הקימו משפחה בקיבוץ מעברות והם הוריהם של נדב בצר ותרצה ברגר-פסקין. אימם של התשעה, גיטל פרידליך עלתה לארץ וקבורה ביגור.
הרציג - נספה בשואה
סבינה שינדל - עלתה לארץ עם בנה גרשון (גרשון גלעד).
לאו משה לייב - נשא לאישה את פאולה לבית בילדנר, עלה לארץ, חי בחיפה והיגר לגרמניה. ילדיו צבי ברגר וביני ברגר-בלום. דוד - איבד את אשתו ובנותיו בשואה. עלה לארץ וסיים את חייו באופן טרגי.
מרתה - נישאה ללוץ בוכהולץ-עציון. הם עלו לארץ והיו חברי קיבוץ יגור והם הוריהם של גד עציון וחיה עדי עציון-זק.
מנדל מונייק - נעלם בארגנטיה.
רוזה – נפטרה ממחלה בגרמניה.
אלו-אהרן – נספה בשואה.
חיים – נשא לאישה את רות לבית ווליצר. הם עלו לארץ, הקימו משפחה בקיבוץ מעברות והם הוריהם של נדב בצר ותרצה ברגר-פסקין.

קאטוביץ - Katowice

עיר מרכזית בשלזיה העילית. מ-1999 קאטוביץ היא עיר הבירה של מחוז שלזיה. זוהי עיר התעשייה החשובה ביותר באזור. מספר תושביה 354,000.
קאטוביץ מוזכרת לראשונה בתעודות משנת 1598 כיישוב כפרי שהיה עד 1764 בבעלות פרטית של האצולה. ב-1764 סופחו העיר וסביבתה לפרוסיה בעקבות מלחמת פרוסיה ופולין. העיר חזרה לריבונות פולנית ב-1922 לאחר משאל עם שנערך ב-1921 בדבר השתייכותו של האזור לפולין או לגרמניה.
משפחה יהודית ראשונה התיישבה בקאטוביץ ב-1825. עם התפתחותה של העיר הלך וגדל מספר היהודים בה. רובם באו מגרמניה. ב-1883 הורחב בנין בית הכנסת עד 500 מקומות וב-1900 נחנך בית כנסת חדש ובו 1,000 מקומות. בשנות ה-20 וה-30 משכה קאטוביץ אוכלוסיה יהודית, ב-1937 החלו להגיע לעיר משפחות של מגורשים מגרמניה וב-1938 הצטרפו אליהם פליטים מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. מעריכים שערב פרוץ מלה"ע ה-2 היו בעיר כ-12,000 יהודים.
250 מיהודי העיר השתייכו לשכבה העשירה ביותר אך כ-1,000 משפחות קיימו בקושי את בניהן. המבוססים שביהודים היו בנקאים, תעשיינים, בעלי טחנות קמח, בעלי מנסרות, סוחרי תבואה, סוחרי עצים ובעלי חנויות מפוארות בעיר.
בקאטוביץ הייתה פעילות ציונית ענפה. כינוס היסוד של תנועת חיבת ציון התקיים בה ב-6 בנובמבר 1884, ביום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי . כנס זה ידוע בשם ועידת קאטוביץ. בוועידה השתתפו 36 צירים, באי כוחן של אגודות חובבי ציון מרוסיה, רומניה, אנגליה וצרפת ובהם ראשי חיבת ציון: מוהליבר, ויסוצקי, ליליינבלום, אחד העם וא' ד' גורדון. בוועידה נתקבלו החלטות בדבר קידום עניין העלייה לא"י כולל תמיכה במושבות ושתדלנות בקושטא וברוסיה.
בקאטוביץ הוקמו סניפים של תנועות רבות: עקיבא (1920), "הנוער הציוני" (1931), בני ציון (1934), "הרצליה" (1935), המזרחי, השומר הצעיר, גורדוניה, עזרא, ויצ"ו, בני ברית ועוד. הייתה גם מערכת חינוך יהודית ענפה: תלמודי תורה, בית ספר לבנות "בית יעקב", גן ילדים ובית ספר עברי.
עם עליית היטלר לשלטון גברה האנטישמיות בקאטוביץ. הדבר בא לידי ביטוי בחקיקה ובחיי יום-יום. ביום השלישי לכיבוש החלו הגרמנים לפרוע ביהודים. בימים הראשונים נמלטו על נפשם יהודים רבים. במפקד שנצטווה ראש הקהילה היהודית לקיים נפקדו רק 3,500 יהודים; השאר נמלטו והגיעו לשטחי הכיבוש הסובייטי. מקצתם התפזרו בישובים סמוכים לקאטוביץ. בסוף 1939 נותרו בעיר 900 יהודים רובם נשים, נערות וילדים. במאי 1940 גורשו היהודים שנותרו לחשאנוב, לשצ'קובה, לסוסנוביץ ובנדין.
קאטוביץ שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי ב-28 בינואר 1945. העיר לא נחרבה במהלך הקרבות. רבים מהתושבים הגרמנים ברחו עם הצבא הגרמני הנסוג. לקאטוביץ התחילו לזרום שרידי היהודים הניצולים בעיקר משטחי ברית המועצות. ב-1945 הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,152. בשנים 1945-1947 שימשה קאטוביץ תחנת-מעבר לאלפי יהודים אשר שהו בה זמן קצר והמשיכו בדרכם לארצות מערב אירופה ומשם המשיכו רובם לארצות הברית ולארץ ישראל. גלי עלייה גדולים היו ב-1951/2; 1956/7; 1968/9.

בקאטוביץ ניצב בית שהיה בבעלותם של ליבצ'ה קראקוער ואחיה וולף פרידליך. וולף גר בבויטן (ביטום) הסמוכה והיה בא יום יום לקאטוביץ לעסקיו. ב- 15.5.1942 נרצחו וולף פרידליך ובנו סלו בלכתם ברחוב בזא'בנו. רעייתו לוטע ובתם האני נשלחו לאושוויץ בפברואר 1943.

בעיר התגורר אהרן אצ'ה ארנולד פרידליך עם אשתו מלה וילדיו אדית ויהושע. גם הם ניספו.
עם השחרור חזרו אהרון קראקוער והנדל כץ קראקוער (בעלה מנדל נספה במיידאנק) ובנה הנריק (חיים) לעיר והתגוררו בבית המשפחה ברחוב קוחנובסקגו 11.

ב-1947 היגרו הנדל ובנה לארצות הברית. אהרון קראקוער עלה לארץ ב-1949.

לאחר סבל רב במלחמה הגיע לקאטוביץ שלמה פישגרונד (בנה של מלכה פרידליך-פישגרונד) והקים משפחה חדשה עם רעייתו גוסטה. שם נולדה צילה פישגרונד – טמיר.

המשפחה עלתה לארץ בקיץ 1957.

מזיכרונותיה של עליזה ויגודצקי

כפי שסופרו לרותי מרשנסקי, חולון, יוני 2004

בילן היו שתים עשרה משפחות יהודיות והשאר גויים. הנשים הגויות עסקו בחקלאות והגברים עבדו במכרות הפחם. כל היהודים עסקו במסחר ולכל משפחה הייתה חנות. היה דו קיום יפה בין היהודים לגויים. כולם למדו בבית הספר הפולני שהיה במבנה יפה. כאשר הילדים הפולנים קיבלו שיעורי דת מהכומר הילדים היהודים היו יוצאים מהכיתה. פעם בשבוע בא רב מיאבוז'נו ולימד את הילדים היהודים תפילה. הבנים למדו אחר הצהרים בחדר.
היהודים בילן שמרו מאד על ייחודם.

אני זוכרת במיוחד את חתונתה של חיה'לה פישגרונד שנישאה למשה גרסטנר (1937?). כל המשפחה הגיעה לחתונה שנמשכה שבוע ימים והיו בה אורחים מכל האזור. החתונה התקיימה בבית משפחת פישגרונד שמצבה הכלכלי היה הטוב ביותר מכל בני המשפחה בילן. אחרי שפרצה המלחמה נחטף משה גרסטנר, ביחד עם עוד שלושה בחורים, כשהלך ברחוב ביאבוז'נו. הגרמנים חטפו אותו וכעבור מספר ימים החזירו קופסא עם עצמות ואפר. הוא היה כנראה קורבן של הניסויים שלהם באושוויץ לפני שהתחילה ההשמדה.

לחתונתם של חיה'לה ומשה שכרו טבחיות שעזרו לבשל. הגיע בדחן ששימח את האנשים. כולם ישבו במעגל והבדחן עמד על שולחן באמצע ושעשע את הקהל. לא אשכח איך גזרו לחיה'לה את השיער בנוכחות כל הקהל. את הפאה נהגו להכין מהשיער הטבעי שגזרו לכלה. הכלה לא התנגדה: כל הילדים היו ממושמעים ושמעו בקול הוריהם.

מהסבתא שלי רוז'יה פחדתי פחד מוות. סבתא הייתה "אלוהים". מכל ילדיהם של יעקב שלום והניה פרידליך נשארו בילן שתי בנות: רוז'יה ומלכה. אני לא יודעת למה שתי האחיות לא דיברו זו עם זו. שתיהן נשאו וילדו ילדים בילן. התחרות בין השתיים הייתה עצומה. לא נתנו רשות לילדים לתת דבר לדודה השנייה.

לשתי האחיות היו חנויות דומות. בחנות היה הכול - מאוכל ועד שיכר. לשתיהן בלבד היה אישור למכירת משקאות חריפים. ביום ראשון הן היו מוכרות שיכר לגויים והמשטרה הייתה באה ומשגיחה שלא יתעוררו בעיות. בבית הגדול, בן שתי הקומות, של פישגרונד הייתה חנות וגם אולם קולנוע ופעם בשבוע היו מקרינים בו סרטים שגם אני הייתי הולכת לראות. בלימ'קה, בתה של מלכה, הייתה מכניסה אותי חינם לקולנוע.

החצרות של כולם נמשכו עד הנהר. מאחורי הבית של פישגרונד גר הסבא יעקב שלום פרידליך. כנראה היה שם בית קטן מעץ בו גר הסבא.

בבית הגדול של רוז'יה כץ הייתה גם החנות וגם אולם לשמחות. בבית גרה איתה בת אחת - ז'ושקה. סבתא רוז'יה הייתה אלמנה. בעלה שמחה אביגדור נפטר מספר שעות לאחר החתונה של ההורים שלי. החתונה שלהם נערכה ליד מיטתו בשעותיו האחרונות.

בכסף שהרוויחו קנו סבתא ואחותה אדמות והגויים עבדו בהן. לסבתא היה גן ירקות מאחורי הבית ואנחנו הינו באים לעבוד בו בכיף. לסבתא רוז'יה הייתה גם מחצבה בילן, לא רחוק מהבית. אני זוכרת שליד המחצבה היה עץ שגדלו עליו אגסים קטנים, קראו להם בפולנית "גניוקי". אהבתי ללכת עם האחים שלי לקטוף אגסים. בקצה אחד של העץ היו ענפים שהיו עליהם פירות שאיש לא קטף כי הם היו מעל הבור של המחצבה. טיפסתי על העץ והגעתי עד הענף הזה. סבתא הגיעה וכשראתה אותי על העץ התחילה לדבר אלי לאט ובשקט: "אוי את קטפת כבר אגסים, אז בואי ותרדי לאט לאט." כך דיברה אלי עד שירדתי ואז כעסה עלי מאד והכתה אותי. היא סיפרה לאמא שלי שגם כעסה עלי שסיכנתי את עצמי וגרמתי עוגמת נפש לסבתא.

מיד עם פרוץ המלחמה החרימו הגרמנים את הבית של מלכה ופנחס פישגרונד כי הוא היה גדול וממוקם במקום מאד מרכזי. צחוק הגורל! מלכה ומשפחתה עברו לגור בביתה של רוז'יה כץ! בקומה השנייה של הבית היו לרוז'יה שלושה חדרים שהיא טיפחה ואף פעם לא נתנה לי להיכנס אליהם. לחדרים אלה הכניסו את משפחת פישגרונד.

הגרמנים החרימו גם את אולם השמחות של סבתא רוז'יה ואיכסנו בו רהיטים שונים. אני חושבת שזה היה בסתיו של 1941 כשפינו את כולנו לשצ'קובה. זה היה גטו שלא היה סגור ולמרות זאת לא ניתן היה ללכת לשום מקום. בסוף הגטו היה גשר מעל הכביש ומאחוריו מסילת הברזל. לפני המסילה הייתה גדר. כל זה היה על גבעה מעל הגטו.
כשהבין פנחס פישגרונד שמכאן לא יחזור החליט שצריך לקבור את ספר התורה. הוא קבע שצריך לקבור בבית מאבן - לבנים אדומות. ערב אחד יצאו פנחס, רוז'יה, מלכה, ז'ושקה ופעסל לקבור את הספר. הייתי סקרנית והלכתי אחריהם. הם נכנסו לבית לא רחוק מהגשר, ירדו למרתף וקברו את הספר בצד ימין.

כשפינו את הגיטו הגענו למגרש ענק שם הייתה סלקציה. עמדנו משפחות משפחות. אותי היפנו ימינה את כל המשפחה שמאלה. ידענו שאם מפרידים זה לא טוב. לקחו אותי למחנה עבודה "פרשניץ" בסודטים. במקום שנקרא טראטנאו בגרמנית וטרוטנוב בצ'כית. כל האחרים נשלחו לאושוויץ.

סרטונים שונים

המכתב של אהרן קראקוער לאחיו שלמה אחרי המלחמה

ב"ה 26.12
שלמה היקר!
סוף סוף מכתב ממך. כבר לא ידעתי מה לחשוב, כולם כותבים ורק אתה לא. אני לא יכולתי לכתוב אליך כי לא ידעתי את הכתובת. קודם כל ברכת מזל טוב לבבית לכך שהתחתנת ולבתך האהובה. כתוב לי בבקשה מאיפה אשתך באה.
לגבי אני יכול לכתוב לך שאני עברתי הרבה מאוד. אני בעצמי לא יודע איך נשארתי בחיים. אני יכולתי ממה שעבר עלי לכתוב ספר שלם. כשתהיה לי פעם הזכייה להיות בארץ ישראל, אני אספר לך הכול. אני אכתוב לך איך היטלר חיסל את כל המשפחה שלנו.
במרץ 40 אסרו את מענדעלי ולקחו אותו לברלין. הוא ישב שנתיים ואחרי שהשתחרר שלחו אותו לפיאסקי ליד לובלין ומשם אחרי 6 חדשים שלחו אותו למיידנק ומאז שום סימן. את האמא היקרה ביולי 42 שלחו לאושוויץ, את האבא היקר באוגוסט 43 לאושוויץ ואת מאנציה היקרה בסוף 43 גם לאושוויץ. כנראה היא עוד הייתה באושוויץ בינואר 45 אבל כשהרוסים התקרבו, פינו את כל המחנה לעומק גרמניה ובדרך ירו ב- 90%.
משלום קיבלנו דואר אחרון ב- 1941. הדוד וולף עם סאלא נורו ב- 15.5.42 בזאבנא. הדודה לאטע בפברואר 43 לאושוויץ, העני הקטנה בסוף 43 גם לאושוויץ. נחמיה ושלאמעק נפטרו במחנה. יעטקא ושאול לאושוויץ, ערנא והילדים לאושוויץ. עם יהושע והדוד זאגורסקי הייתי כל הזמן במחנה ביחד, ולדאבוננו כולנו רעבנו. הדוד נפטר ביולי 44 ויהושע המסכן נלקח באוגוסט 44 עם טרנספורט של חולים כנראה לאושוויץ ומאז שום סימן. אותי 4 שבועות אח"כ שלחו עם טרנספורט לגערליץ ושם הייתי כבר עד סוף המלחמה. ב-8 במאי, בדיוק ביום ההולדת שלי, אחרי עוד הרבה צרות, תודה לאל סוף סוף שוחררתי. אחרי השחרור לא יכולתי ללכת על רגלי, שקלתי אולי 40 קילו. שכבתי אז 6 שבועות בבית חולים גרמני בגערליץ, אח"כ 4 שבועות בקאטוביץ ואח"כ 4 שבועות ביאסט להבראה. עכשיו אני מרגיש תודה לאל בסדר גמור, אני נראה בסדר. הייתי צריך לנסוע לזקופנה כי הרופא שלי, ד"ר סטאווארסקי אמר לי שאני צריך רק אויר טוב אבל לדאבוני אני לא יכול להרשות לעצמי.
מהבתים היה לי עד עכשיו רק עגמת נפש. ביאבוז'נו לא עשיתי בהתחלה שום דבר כי לא היה לי ראש לזה, ועכשיו עושים לי קשיים. עבור הבית בקאטאוויץ קיבלתי עד עכשיו 1500 ? שזה בערך 3 דולר.
באפריל 42 גירשו את הברגרים מקוואצאלא לקשאנוב. הם לא יכלו אז לקחת איתם כלום והאמא היקרה הלוותה אז לגב' ברגר 1000 מרק מחושב כ- 60 דולר – הדולר היה אז 16 מרק. גב' ברגר הייתה אמורה אז לכתוב לילדים שלה שיחזירו את הכסף לך. אבל לדאבוננו לקחו את הברגרים יחד עם האמא היקרה מייד אחר כך. תכתוב לברגרים ובודאי הם ישלחו לך את הכסף. עם הבן של הברגרים הייתי 18 חדשים ביחד במחנה. אותי שלחו אז משם ואני לא יודע מה קרה איתו. עוד דבר אחד שלמה היקר. חיים קראקוער הייתה לו קרקע בארץ ישראל, נדמה לי במפרץ חיפה. אנחנו היורשים היחידים. אתה צריך להתעניין אולי אפשר לעשות משהו.
שלמה היקר, אני כותב את המכתב הראשון אחרי המלחמה. אתה לא יכול לתאר לעצמך באיזה מצב אני מוצא את עצמי. מחוץ לכך שאני שבור פיזית, מבחינה נפשית אני לגמרי שבור. אני חי בלי משפחה, בלי חברים ובלי מכרים. אני מרגיש כל כך בודד שאתה בקושי יכול לתאר לעצמך. יש לי לעיתים קרובות טענות לד' למה בדיוק אני היחיד מהמשפחה שהיה לו מזל להישאר בחיים. החיים לא משמחים אותי, אני מבין רק עכשיו את המובן האמיתי של "טוב שלא נברא משנברא". להרוויח אני כמעט שלא מרוויח כלום. אני חי ממה שהיה לי המזל לקבל חזרה מכל מיני גויים, חלק ממה שהיה לנו אצלם. בכל זאת אל תשלח לי חבילות כי יש לי עוד לתקופת מה לחיות. אני הייתי מבקש ממך שתשלח לי עיתונים עבריים ואם אפשר הרבה.
שלמה היקר, האם אפשר לקחת בחשבון שיהיה סרטיפיקט בשבילי ממך או ממישהו מהמשפחה שלנו? הייתי מאוד רוצה לנסוע לארץ. אני כותב את המכתב באותו יום שקיבלתי את שלך. אני מבקש ממך שגם מייד תכתוב, וקצת בפירוט עליך, אשתך החביבה והילדה וכל המשפחה שלנו.

להיום ברכות,
ARON